מסקרן אותי לדעת על דרכים של אחרות, היא אמרה, ומשהו בתוכי זז והגיב. עפתי שנים אחורה, לרגע אחד מכונן.
כבר הייתי נטורופתית שמקבלת מטופלים בקליניקה משלה, כבר התחלתי להרגיש את מגבלות השיטה, את התסכול הזה מזה שיש שם משהו מעבר שאני לא מבינה. ובו זמנית הייתי גם מאוד רציונלית, ואהבתי שהנטורופתיה היא evidence based medicine, ואמנם קיבלתי לגמרי את הרעיון שגוף ונפש אחד הם, אבל הרוח היתה מחוץ לשדה הראייה שלי. לא שללתי, זה פשוט לא היה חלק מהעולם שלי בשום צורה.
וכך קרה שביום שבת חם למות אירחנו כלב של משפחה. הלכנו איתו ועם הילדים לבית קפה סמוך, כשלפתע הוא קרס על המדרכה והתקשח כולו. זה היה מבהיל ברמות. באותו הרגע ממש עברה שם אמא של ילד מהגן. צריכים עזרה? כן, אמרתי, צריכים וטרינר. הבנתי, היא חייכה, אני וטרינרית.
היא בדקה את הכלב ואמרה שהוא משותק בפלג הגוף התחתון, ושזה יכול להיות התקף שיעבור, או לא. בהנחייתה לקחנו אותו בעגלה חזרה הביתה למזגן ולצל. ואני שהייתי חסרת אונים מול הסבל שלו השכבתי אותו על שמיכה, התיישבתי לידו והנחתי את הידיים על הגב שלו. את הדקות הבאות אני לא לגמרי זוכרת. זה נראה כמו הרף עין וגם המון זמן. זוכרת את תחושת הרטט בגב, את החום בכפות הידיים. אחרי איזה זמן הוא קם, התנער והלך לשתות מים. אני שאגתי על הילדים ונרדמתי לארבע שעות.
קמתי בידיעה שמשהו קרה. כל העולם נראה לי אחרת, כאילו החלפתי משקפיים. הוסר מסך, ראשון מיני רבים. קולגה אהובה אמרה לי - זה הילינג. לכי ללמוד.
לקח לי עוד כמה שנים, זו דרך מפותלת. לפעמים צריך לעשות סיבוב ארוך רק כדי לראות את המקום בו עמדת קודם בעיניים חדשות. להתעורר זה תהליך. אצלי הוא התחיל ככה. ואצלך?
コメント