בואו נניח לרגע את האמת באופן גלוי. למי שעוסקת בתחום המסתורין/ הילינג/ תקשור/ עבודה אנרגטית יש אזור פרטי מאוד, כמו בקתה סודית ביער, שרק שם כל הדבר יכול להתקיים במלואו. ההיסטוריה שלנו עמוסת טראומות למכביר. בנוסף לכל מה שהאנושות התמודדה אתו תמיד, יש לנו את הסיפור שלנו. המחירים ששילמנו שוב ושוב ושוב על היותנו מי שאנחנו: מכשפות, כוהנות, מטפלות. בשושלת הנשית שלנו, האישית והמקצועית, נצרב כאב רב.
לא בכדי הרדמנו את היכולות האנרגטיות שלנו, או את המודעות שלנו אליהן. זה היה מסוכן פעם, ועם כל כמה שעשינו דרך ועודנו עושות, זה חשוף ופגיע ומסוכן גם היום.
הטראומה שלנו היום היא ביקורת, והיא לובשת פנים רבות, מגיעה מבפנים ומבחוץ. לפעמים מרומזת, כמעט שקופה, לפעמים פוגענית, ותמיד תמיד מכווצת. אז אני ניגשת בעדינות. שמה לב למה שאני אומרת. שמה לב עם מי אני מדברת, מי עוד נמצא. מביאה עוד נוכחות לתוך האינטראקציה, עוד התבוננות, עוד זהירות. שחררתי מסיונריות (דווקא חביב), הגדרתי מרחב והקפתי עצמי בנשים אחיות אהובות שותפות לדרך הזאת. לכל אחת מהן בקתה משלה, ויחד אנחנו שכונה. שכונה קוסמית. בשכונה שלנו אפשר לנוע בביטחון, אפשר לדבר על דברים, אפשר להרגיש ומותר לטעות. הכל בסדר. אני אוהבת את הבקתה שלי ביער. אוהבת את המסתורין שהוא רק שם אחר לפליאה. מוכנה באהבה לשלם את מה שנראה כמו המחיר מבחינתי - התחושה שאני לא מובנת.
יש לי חלום על עולם שבו אני וחברותי כושפות בגלוי, בלי פחד. מבינות את הערך העמוק של העבודה שלנו, ועובדות עם אנשים שחשים בו גם.
ובא לי גם לבקש שמי שלא מאמין,
שיסכים לרגע קט פשוט לא לדעת,
ויזכור שכל מכשפה היא גם אדם שזקוק לעיניים טובות.