זה קורה לפעמים בטיפול או שיעור שמישהי נרדמת. העיניים הופכות כבדות, נעצמות, המחשבה מתרוצצת, הכל מתרחק ואין לך ברירה. התנתקת. נראה שהחלק האחרון שנותר ער הוא זה שצועק שם מה את עושה את נרדמת את באמצע שיעור/ טיפול/ מדיטציה, זה לא הזמן.
בהתמקדות מדברים על שומרים, חלקים פנימיים שלנו שדואגים שלא נצלול לתוך חומרים שאי אפשר לשאת כרגע. בעבודה אנרגטית נדבר על תנועה עמוקה שיכולה להעשות רק כשהתודעה מונחת, נחה. פסיכותרפיסטים ידברו על צללים, ועל התת מודע.
כולם יחד מתייחסים לאותו הדבר, אל הבליינדספוט. אזורים במבנה הרגשי/אנרגטי שלנו שאנחנו לא יכולים לראות כי הם בצל. הם עשויים מחומרים של כאב ושל טראומה שקפאו לאורך הזמן כי אי אפשר היה לעבד אותם בזמן שהם קרו, ועם השנים הפכו לדפוסים שמפעילים אותנו ממעמקים ולמוקדים שואבי אנרגיה.
את מרבית הבליינדספוטס שלנו אנחנו בכלל לא מכירות, לא יודעות שהן שם. הן חשיכה מוחלטת, תת מודע לא נגיש. חלק קטן מהן מגיעות אל התודעה שלנו דרך אינטראקציות עם הסביבה החיצונית שלנו, או הפנימית. כשהשומרים מתעוררים אפשר להבחין בהם מצופפים שורות מסביב, אזורים עיוורים אצל אחרים כנראה מהדהדים משהו שגם קיים אצלי. כשיש לי מערכות יחסים שאני נשאבת בהן, כשאני מרגישה שאני מאבדת אנרגיה, כשמשהו תקוע בלי סיבה - כל אלה מסמנים לי את המסביב של הבליינדספוט.
אולי לעולם לא נדע מה בדיוק יש שם בפנים. כאלה אנחנו, יצורים מורכבים של אור ושל צל. מה שכן אפשרי הוא להתקרב בעדינות כמה שאפשר, להביא לשם עוד ועוד נוכחות, להשאר עם היש ועם שפע המידע שהוא מכיל, כדי שאפשר יהיה גם להיות עם האין ועם מתנותיו המופלאות.
אם אנחנו ישנות, יש לזה סיבה מצוינת - זה כי קפיצה קוונטית זקוקה למרווחים כדי להתרחש. וכמה נפלא זה ואיזה מזל, שבחיים האלה אפשר ללכת לישון, ולהתעורר מכשפה.